לכל חודש יש שלב שבו הגוף והנפש של נערות רבות מרגישים כאילו מישהו שינה את ההגדרות. תסמונת קדם-וסתית אינה רק עניין של הורמונים. היא כרוכה גם במחשבות שחוזרות שוב ושוב, בתחושת חוסר אונים מול הכאב, ובציפיות חברתיות ותרבותיות סביב הווסת, שבחלק מהחברות עדיין עטופה בשתיקה ובטאבו. אצל נערות באיראן התסמינים נפוצים במיוחד, ולא פעם הם נשארים בלי מענה מתאים.
החוקרים שאלו אם אפשר לבנות התערבות שתיתן מענה לדפוסי החשיבה האלה, ושתתאים גם למציאות החברתית והמשפחתית של הנערות עצמן. השאלה המרכזית: האם חבילה המשלבת כלים מטיפול קוגניטיבי התנהגותי ומטיפול נרטיבי, בהתאמה תרבותית ומגדרית, תשנה את אופן החשיבה של נערות עם תסמונת קדם-וסתית על המצוקה ועל הכאב?
כדי לבדוק זאת פיתחו החוקרים את החבילה בכמה שלבים, בהסתמך על סקירת ספרות, על ראיונות עם נערות ועל משוב ממומחים. שלושים נערות בנות 14 עד 18 מהעיר סאקז חולקו באקראי לקבוצת התערבות ולקבוצת המתנה. שאלונים מקובלים מדדו את התסמינים, את הרומינציה ואת הקטסטרופיזציה של כאב לפני התהליך, מיד אחריו ושלושה חודשים אחר כך. המאמר מציג מחקר קטן אך מעניין על הצורך לשלב פסיכולוגיה, תרבות ומגדר כשמטפלים בנערות.
