בערים רבות בעולם מבקשת המשטרה להתמודד עם פשיעה באמצעות נוכחות יזומה ברחוב: עצירה של עוברי אורח, תשאול וחיפוש. בסאו פאולו, אחת הערים הגדולות בדרום הגלובלי, הגישה הזאת לובשת צורה קיצונית במיוחד. השיטור ברמת הרחוב נעשה בידי משטרה צבאית, שוטרים נושאים נשק דרך קבע ושולפים אותו גם במפגשים שגרתיים, וכמחצית מהתושבים שדיווחו שעוכבו מספרים שבאותו מעמד כוון אליהם אקדח. זו מציאות שבה האיום בשימוש בכוח אינו אפשרות רחוקה אלא חלק מהנוף.
מה קורה לאמון של אנשים במשטרה אחרי מפגש כזה? האם עצם העיכוב משנה את הדרך שבה הם רואים את השוטרים, או שמא דווקא האופן שבו הופעל הכוח במהלכו הוא שקובע? השאלה חשובה משום שההכרה של הציבור בלגיטימיות של החוק היא מה שמאפשר לרשויות לפעול בלי כפייה מתמדת, ומשום שספרות המחקר הצליחה עד כה להראות בעיקר מתאמים ולא קשר סיבתי של ממש.
כדי להתמודד עם האתגר הזה נעשה שימוש בסקר אורך בשלושה גלים בקרב תושבי שמונה שכונות בעיר, שנערך בין 2015 ל-2018 ומדד את ציפיותיהם מהמשטרה לאורך זמן. במקום להסתפק בהשוואה בין אנשים שונים, נבחן השינוי שחל אצל אותם אנשים עצמם, בעזרת שיטות התאמה לנתוני פאנל ותכנון של הפרש ההפרשים, שמאפשרים לאמוד מה היה קורה לעמדותיהם אלמלא נעצרו כלל.
