כשאנשים מתרבויות שונות נפגשים, אנחנו נוהגים לשאול אם התקשורת ביניהם הצליחה: האם הבינו זה את זה, האם התנהגו כראוי, האם השיגו את מה שרצו. אבל מי קובע מה נחשב "ראוי" ומה נחשב "מוצלח"? ומי נמצא במרכז התמונה, ומי נתפס כמי שצריך להסתגל אליו? במשך עשרות שנים פיתח תחום התקשורת הבין-תרבותית מושג של כשירות, והוא משמש בקורסים באוניברסיטאות, בהכשרת מורים לשפות ובהכשרות של חברות בין-לאומיות.
המאמר מציג את השאלה כיצד אפשר לחשוב מחדש על המושג הזה ומה כדאי לשאול כשמגדירים כשירות בין-תרבותית. הוא בנוי כחיבור אישי של פרופסור לתקשורת, שמלמד שנים רבות בכיתות רב-תרבותיות. הדיון מתחיל בניסוח של דרך להסתכל על התחום כולו, ממשיך בסקירה של מרכיבי הכשירות כפי שהם מופיעים בספרות המחקר, ועובר לבחינה של חמש סוגיות שנוגעות להגדרת התרבות, לכוח, לאידיאולוגיה, להיסטוריה ולמקומה של התרבות בחקר הכשירות. בדרך הוא נשען על רגעים מהכיתה, על שיחות עם סטודנטים, על כנס אקדמי ועל זיכרונות משפחתיים, ועל כתביהם של הוגים ואמנים מתחומים שונים. תרגיל סימולציה אחד בכיתה, עם שתי קבוצות שמקבלות תפקידים מנוגדים, מוצג גם הוא כחלק מן הדיון.
מה קורה כשהמושג שנועד לעזור לנו להבין אחרים נבחן במבט אישי, היסטורי ופוליטי? ומה אפשר ללמוד כשמסתכלים על התחום מנקודת מבט של מי שחי בשוליו?
