בתי ספר רבים באזורי עימות מתמודדים עם מחסור חמור בשירותי בריאות הנפש, ובמקומות רבים המורים הם למעשה קו ההגנה הראשון בפני מצוקה נפשית של תלמידיהם. אך מה קורה כשהמורים עצמם חיים בסביבות פגיעות, לעיתים אף כקורבנות סכסוך מזוין בעצמם? עד כמה החוסן הנפשי שלהם קשור לרווחתם הרגשית, ליכולת החמלה שלהם ולנטייתם להתנהגות פרו-חברתית, ועד כמה חרדה, דיכאון או תסמיני דחק פוסט-טראומטי פוגעים בו?
מחקר זה נערך בקולומביה, במחוזות בויאקה, ואופס ואמזונס, אזורים שהוכרזו כטעוני חיזוק חברתי ומוסדי דחוף בעקבות הסכם השלום עם ה-FARC-EP. החוקרים בחנו כמעט 700 מורים מ-56 בתי ספר ציבוריים, טרם השתתפותם בתוכנית התערבות פסיכו-חינוכית שנועדה לקדם חוסן וחמלה. באמצעות שאלון סוציו-דמוגרפי וסדרת כלים סטנדרטיים למדידת חוסן, חמלה, התנהגות פרו-חברתית, חרדה, דיכאון ותסמיני דחק פוסט-טראומטי, ניסו החוקרים למפות אילו גורמים אישיים ורגשיים-חברתיים מסבירים את ההבדלים ברמות החוסן בין המורים, ואילו הבדלים אזוריים מתגלים בין קהילות שחוו מידה שונה של חשיפה לסכסוך המזוין.
הממצאים עשויים לשפוך אור חדש על הדרך שבה יש לעצב תוכניות תמיכה נפשית למורים באזורי סכסוך, ועל השאלה המורכבת עוד יותר אם כלים פסיכולוגיים שפותחו בהקשרים מערביים אכן מצליחים ללכוד את מלוא המשמעות של חוסן וסבל בקרב אוכלוסיות ילידיות ורב-תרבותיות.
