פצעי לחץ הם אחד הסיבוכים השקטים אך המשמעותיים ביותר בקרב מטופלים המחייבים שכיבה ממושכת, ובמיוחד בקרב מטופלים כירורגיים. מעבר לכאב ולסבל שהם גורמים, פצעי לחץ מאריכים את משך האשפוז, מייקרים משמעותית את הטיפול הרפואי ואף עלולים להוביל להשלכות חמורות על הפרוגנוזה ועל שיעורי התמותה. בעוד שקיימים פרוטוקולים בין-לאומיים מוכרים למניעת פצעי לחץ, מחקרים רבים מצאו כי אלה אינם מיושמים באופן מלא בפועל, מה שמעלה שאלות חשובות לגבי הפער בין הידע התיאורטי לפרקטיקה הקלינית בשטח.
באזור אמהרה שבצפון-מערב אתיופיה, לא היה עד כה מידע מספק על שכיחות התופעה ועל הגורמים המשפיעים על התפתחותה בקרב מטופלים המאושפזים במחלקות כירורגיות, פער ידע שהמאמר הנוכחי מבקש לגשר עליו. השאלה המרכזית שהמחקר מבקש לענות עליה היא מהי שכיחות פצעי הלחץ בקרב מטופלים מאושפזים באזור, ואילו גורמים סוציו-דמוגרפיים, קליניים ותפקודיים קשורים באופן משמעותי להתפתחותם.
לצורך כך, נערך מחקר חתך שבחן כ-480 מטופלים שאושפזו במחלקות כירורגיות בשלושה בתי חולים מיוחדים ומקיפים באזור, באמצעות שאלונים מובנים, ראיונות פנים אל פנים ובדיקה גופנית ממוקדת, ובכללם סולם הערכת סיכון מקובל לפצעי לחץ. הממצאים חושפים תמונה מרתקת על היקף התופעה ועל מארג הגורמים הקליניים וההתנהגותיים המעורבים בהתהוותה, ומציעים כיוונים מעשיים למניעה עתידית.
