שיעורי הפריון באוכלוסייה היהודית בישראל חצויים בחדות לפי רמת הדתיות: בקרב החילונים נולדים בממוצע כשני ילדים לאישה, ובקרב החרדים כמעט שבעה. פער כזה אינו נשאר בגדר סטטיסטיקה. כשקבוצה אחת מגדילה את עצמה פי שלושה ויותר בכל דור ואילו האחרת בקושי משמרת את גודלה, הרכב החברה כולה משתנה, ואיתו גם השאלה מי מכריע בה. עידוד ילודה מטעמים דתיים, לאומיים או פוליטיים אינו ייחודי לישראל, והוא מוכר גם מקוויבק ומאיראן, אך בכל מקום הותיר חותם אחר.
במוקד עומדת השאלה מה צפוי לקרות להרכב הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל אם הפערים האלה יישמרו, ומתי בדיוק. כדי לבחון אותה אפשר להיעזר בכלים שמקורם בחקר מערכות מורכבות: מודל של משוואות דיפרנציאליות המתאר שתי אוכלוסיות הגדלות בקצבים שונים ומחליפות ביניהן חברים. המודל מוזן בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על רמות דתיות ועל רמת הדתיות של הבית שבו גדל כל נשאל, ומהם מחושבים שיעורי השימור והמעבר בין הקבוצות. לצד הגרסה הפשוטה נבחנת גם גרסה לא ליניארית, שבה הילודה נבלמת ככל שהקבוצה גדלה, וכן הדרך לשלב בחשבון גלי הגירה.
מתחת למספרים מסתתרת שאלה פוליטית. עמדותיהן של הקבוצות ביחס לדמוקרטיה ולמקומה של הדת במדינה רחוקות מאוד זו מזו, והמשקל היחסי שלהן הוא שקובע איזו מהן תעצב את החוק ואת פני המדינה.
