מה קורה כשסמרטוט רצפה ישן ומוכתם מקבל קול, ומספר למטופלת על הדיכאון שמלווה אותה מאז ילדותה? ומה קורה כשהמטפלת מתעטפת בבד בצבע עור ומשחזרת בגופה, מול עיני המטופלת, רגע מילדותה שמעולם לא סופר בקול?
סיפור החיים שאדם מספר על עצמו מעצב את זהותו, את תחושת הרווחה שלו ואת האופן שבו הוא פוגש שינויים לאורך החיים. הטיפול הנרטיבי מציע לכתוב את הסיפור מחדש, ותיאטרון פלייבק, שבו שחקנים מאלתרים תגובה לסיפור אישי שמישהו שיתף, מוכר בעיקר כעבודה קבוצתית מול קהל. כאן עולה שאלה פתוחה: האם אפשר להעביר את הכלים האלה אל חדר הטיפול הפרטני, שבו יש רק מטופל ומטפל, ולשלב אותם כך שסיפור החיים יקבל ביטוי מוחשי ורב-קולי?
המאמר מציע מסגרת שילוב כזאת ומציג אותה דרך מקרה בדיוני שמבוסס על כמה מקרים אמיתיים. הקוראים מלווים מטופלת בת שישים וחמש לאורך חמישה שלבי עבודה בפגישות שבועיות, עם חפצים, בדים, כיסאות ותפקידים דרמטיים מתקופות שונות בחייה. לצד המקרה נבחנים הגורמים שעשויים להסביר מה בעבודה הדרמטית מאפשר שינוי. מי שמתעניין בפסיכותרפיה, בדרמה תרפיה או בכוחם של סיפורים ימצא כאן מבט מפורט אל מה שמתרחש בתוך החדר.
