איך נראית ההתמחות ברפואה כשהידיים לא תמיד עושות מה שהראש מבקש, כשהארגון היומיומי דורש מאמץ כפול, ובמקביל צריך לעמוד בלחצים של מחלקה, של בחינות ושל עמיתים? דיספרקסיה, המכונה גם הפרעת קואורדינציה התפתחותית, מוכרת בעיקר מהקשר של ילדים וחינוך, אבל כמעט אין מי שבדק מה קורה למי שמגיע איתה אל חדרי הניתוח והמחלקות. במקצוע שבו דיוק, בטיחות ויכולת לבצע כמה משימות בו זמנית הם עניין של חיים ומוות, זו שאלה שמעוררת סקרנות וגם חשיבות מעשית.
המחקר שואל מהן החוויות של רופאי יסוד עם דיספרקסיה, החל מבית הספר לרפואה ועד שנות ההתמחות הראשונות. החוקרת הראשונה היא בעצמה רופאת יסוד עם דיספרקסיה, וכך הושמע קול של מי שמכירה את התופעה מבפנים. המחקר נשען על גישה פנומנולוגית פרשנית, שמבקשת להבין את המשמעות שאנשים נותנים לחוויותיהם ולא רק לתאר אותן. רופאים זוטרים מבתי ספר שונים בבריטניה, שאובחנו רשמית על ידי איש מקצוע, התראיינו בראיונות טלפוניים חצי מובנים. הראיונות תועתקו, קודדו ונותחו שוב ושוב על ידי כמה חברי צוות, תוך בחינה דרך ההבדל בין ראיית הקושי כחסרון לראייתו כשוני.
התוצאה היא הצצה נדירה לעולם שבדרך כלל נשאר מוסתר: מה אנשים בוחרים לחשוף ולמי, איך הם בונים את דרכם המקצועית, ומה הם חושבים על האופן שבו המערכת הרפואית מתייחסת אליהם.
