אחרי נפילת האימפריה הרומית המערבית עבר מרכז הכובד של אירופה צפונה, ונהרות המז והריין הפכו לעורקים חשובים. בעמק המז התיכון, בבלגיה של היום, חיו קדרים שייצרו כלים כהים ואדומים בימי המרובינגים. כמה מאות שנים אחר כך החלו להופיע שם כלים בצבע שמנת או ורדרד. בין שני העולמות האלה נפער חור של כמה עשרות שנים בתיעוד הארכיאולוגי, ועקבות הקדרים כמעט נעלמים. במאמר מוצעת הסתכלות שונה על הסיפור הזה: לא רק אצילים ומנזרים עיצבו את מפת בתי המלאכה, אלא גם משהו פשוט וארצי בהרבה, החרסית שמתחת לרגליים.
השאלה המרכזית היא עד כמה החרסית הלבנה והקאולינית של האזור נותרה משאב יציב לאורך כחמש מאות שנה, והאם הקדרים בחרו בה במכוון או פשוט השתמשו במה שהיה זמין. שאלה נוספת נוגעת לכך אם דרכי ההכנה של החומר השתנו, ומה זה מלמד על ארגון המלאכה ועל המקום שבו בחרו הקדרים להקים את בתיהם.
כדי לבדוק זאת בחנו החוקרים שברי קרמיקה מארבעה אתרים: יישוב מרובינגי אחד ושלושה אתרי ייצור קרולינגיים. הם הכינו חתכים דקים לבדיקה פטרוגרפית תחת מיקרוסקופ, ניתחו את ההרכב הכימי של עשרות דגימות בשיטת LA-ICP-MS, ובדקו חלק מהן בעזרת עקיפת קרני רנטגן כדי לזהות מינרלים וטמפרטורות שרפה. השילוב הזה מאפשר לעקוב אחרי הבחירות השקטות של הקדרים, מהבור שבו נחפרה החרסית ועד הכבשן.






