בכל שנה נרשמים בארצות הברית מאות אלפי סטודנטים לקורסי חינוך מתקן בקריאה, כתיבה ומתמטיקה, במטרה לגשר על פערים אקדמיים לפני שהם יכולים להתחיל בקורסי החובה האקדמיים. אבל מה קורה כשמדינה שלמה מחליטה לשנות בבת אחת את כללי המשחק, ומחייבת את כל המוסדות הציבוריים לעבור למודל חדש לגמרי, תוך מתן חופש פעולה כמעט מוחלט לגבי אופן היישום?
בשנת 2017 טקסס הפכה למדינה הראשונה בארצות הברית שמחוקקת רפורמה נרחבת כזו, במטרה להחליף את המודל המסורתי הארוך והלא יעיל של חינוך מתקן במודל "קורקוויזיט", שבו סטודנטים לומדים את הקורס המתקן ואת הקורס האקדמי במקביל. אבל כאשר מוסדות אקדמיים שונים כל כך זה מזה בגודלם, במיקומם ובאופיים מקבלים חופש כה רב ליישם מדיניות אחידה, האם התוצאה היא יישום אחיד, או שכל מוסד מוצא לעצמו דרך שונה לחלוטין?
מחקר איכותני שבחן שבעה מוסדות השכלה גבוהה ציבוריים בטקסס, באמצעות ראיונות וקבוצות מיקוד עם כחמישים אנשי סגל וניהול, מנסה לענות בדיוק על השאלה הזו, דרך עדשה תיאורטית של תרבות ארגונית ותת-תרבויות מוסדיות. כיצד ניתן לאפיין את המוסדות השונים דרך התרבות הארגונית שלהם בעת יישום רפורמה ממלכתית כה משמעותית, ואילו קווי דמיון ושוני מתגלים בפרקטיקות היישום בפועל?
