כולנו מכירים את התחושה הזו: משהו קורה בעבודה שנראה כמו מהלך פוליטי, אינטרס אישי שמתחזה להחלטה ארגונית. מחקרים רבים הראו שתפיסת פוליטיקה ארגונית פוגעת בעובדים ומעלה את הסיכוי שיחפשו עבודה אחרת. אבל האם כל העובדים מגיבים אליה באותה צורה? ומה קורה כשמי שמפגין את ההתנהגות הפוליטית הוא לא איזה גורם עמום בארגון, אלא המפקח הישיר שלך, האדם שקובע את הקידום שלך, את המשוב שלך, ואת התחושה היומיומית שלך בעבודה?
מאמר זה מציע זווית הסתכלות חדשה ומפתיעה: לא כל תפיסת פוליטיקה היא בהכרח איום. באמצעות שילוב בין תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי לתיאוריית האימות העצמי, נבחנת השאלה כיצד ההערכה העצמית של העובד כחבר בארגון משפיעה על האופן שבו הוא מפרש התנהגות פוליטית, גם כזו הקשורה למפקח הישיר. האם יתכן שעבור עובדים מסוימים, פוליטיקה של המפקח אינה בהכרח דבר שלילי, אלא סוג של אישור לתפיסה עצמית קיימת?
כדי לבחון את השאלות הללו נערכו שני מחקרי סקר בפריסה של חודשים, אחד בקרב עובדים בארצות הברית ואחד בארגון תעשייתי גדול בסין, הכוללים מדידות חוזרות של תפיסת הפוליטיקה, הערכה עצמית ארגונית וכוונת תחלופה, ומנתחים כיצד השילוב בין הגורמים הללו מעצב את הקשר המורכב בין תחושת האיום או ההזדמנות לבין הרצון להישאר או לעזוב את הארגון.
