משבר האקלים מוצג פעמים רבות כאיום גלובלי המאיים על כולם באופן שווה, אך המציאות מורכבת ובלתי שוויונית הרבה יותר. בעוד שהמדינות והתאגידים האחראים ביותר לפליטות גזי החממה נהנים מהיכולת הטובה ביותר להתמודד עם תוצאותיו, מדינות איים קטנות ומתפתחות, ובראשן מדינות האוקיינוס השקט, נושאות בנטל הכבד ביותר של אסונות טבע, עקירה והרס תרבותי. איך זה שדווקא מי שתרם הכי פחות למשבר משלם עליו את המחיר הגבוה ביותר, ומדוע התגובה הבין-לאומית להגירת אקלים כמעט ולא זזה קדימה?
מאמר זה בוחן כיצד דמוקרטיות ליברליות עשירות, ובפרט אוסטרליה וניו זילנד, מגיבות למהגרי אקלים מן האוקיינוס השקט באופנים המשקפים היגיון ופרקטיקות קולוניאליות ותיקות. באמצעות ניתוח תיאורטי המשלב תיאוריה קולוניאלית, שיח פוליטי ותקשורתי ומקרי בוחן ממדינות כמו נאורו וקיריבטי, מתעדת הכתיבה כיצד קרבנות משבר האקלים מיוצגים בשלוש דמויות חזרתיות: כפרימיטיביים חסרי יכולת הסתגלות, כאיום ביטחוני על הציוויליזציה המערבית, וכמהגרים "לא אידיאליים" שאינם עומדים בסטנדרטים ההומניטריים הנדרשים לקבלת הגנה.
מה מסתתר מאחורי הייצוגים הללו, וכיצד הם משרתים סדר עולמי מבוסס ניכוס וניצול? ואילו דרכי פעולה עומדות בפני מי שמבקש לשבור את המעגל הזה ולקדם צדק אקלימי אמיתי?
