בשנת 2015 חצו יותר ממיליון פליטים ומהגרים את הים התיכון בדרכם לאירופה, ועם הגל הזה עלתה שאלה דוחקת: כיצד אמורות מדינות אירופה, שכל אחת מהן ממלאת תפקיד שונה במסלול ההגירה, בין הגעה, מעבר ויעד, להבטיח לאוכלוסיות הפגיעות הללו גישה נאותה לשירותי בריאות? בפועל, פליטים רבים מוצאים עצמם נטולי כיסוי בריאותי אפקטיבי לאורך תקופות המתנה ארוכות, כשמעמדם המשפטי משתנה שוב ושוב בין חוקי ללא חוקי במעבר בין מדינות. נותני שירותי הבריאות בשטח, מצידם, מתמודדים עם מכשולים משפטיים, פערי שפה ותרבות, מחסור במידע ובכלים מקצועיים, ותחושת חוסר מוכנות מתמשכת.
מאמר זה מבקש להבין אילו חסמים קונקרטיים חווים נותני שירותי הבריאות והמהגרים עצמם בשלבי ההגירה השונים, ואילו פתרונות מקומיים כבר נוסו בפועל ברחבי אירופה. כדי לענות על כך, החוקרים אימצו גישת מחקר המבוססת על ראיונות וקבוצות מיקוד עם קרוב ל-130 נותני שירותי בריאות בעשר מדינות אירופיות המאופיינות כמדינות הגעה, מעבר ויעד, ובמקביל ביצעו סקירה שיטתית ומקיפה של הספרות המקצועית והאקדמית בנושא, שכללה למעלה מ-2300 מקורות. המחקר נערך כחלק מפרויקט אירופי שביקש לגבש כלים מעשיים לרשויות בריאות. מה בדיוק מנע מפליטים לקבל טיפול הולם, ואילו יוזמות חדשניות נוסו כדי לגשר על הפערים? התשובות מתגלות בהמשך המאמר.
