כשחולה פצוע קשה מגיע לחדר הטראומה, חיי אדם תלויים במה שקורה בין אנשי הצוות לא פחות מאשר בכישורים האישיים של כל אחד מהם. מנתח, מרדים, אחיות וצלם רנטגן צריכים לפעול יחד תחת לחץ, לפעמים כמעט בלי לומר מילה. ובכל זאת, הכשרה רפואית מדגישה באופן מסורתי את הידע והמיומנות הטכנית של הפרט, ופחות את היכולת לעבוד כצוות. מכאן נובע העניין הגובר ב"מיומנויות לא טכניות", כמו תקשורת, מנהיגות ותיאום, שנחשבות חיוניות לבטיחות.
המחקר שואל אילו התנהגויות צוותיות מבדילות בין צוותי טראומה שמנהלים את המקרה היטב לבין צוותים שמתקשים, והאם הבנה משותפת של המשימה ושל תפקידי החברים, מה שמכונה מודל מנטלי משותף, מסבירה את ההבדלים הללו מעבר למיומנויות הצוות עצמן.
כדי לבדוק זאת צפו החוקרים בהקלטות של 27 צוותי טראומה נורבגיים, בהם 139 אנשי צוות, שהתמודדו עם תרחישי סימולציה מבוססי מקרים אמיתיים בבתי החולים שלהם. הם ספרו את שכיחות ההתנהגויות רגע אחר רגע באמצעות מערכות סמנים התנהגותיים, במקום להסתפק בהתרשמות כללית. במקביל דירגו קלינאים מנוסים את איכות הטיפול הרפואי. לאחר מכן נבחנו הקשרים בין ההתנהגויות לבין הביצועים. כמה מהקשרים שנמצאו מפתיעים, והם מעלים שאלות על מה באמת עושה צוות טוב.
