בעיית גוף-נפש היא מושג פילוסופי הבוחן את הקשר בין הגוף והנפש. בתוך המטריאליזם הפמיניסטי, תפישה זו הופכת לחשובה בהבנת האופן שבו מגדר, גזע ויכולת נפגשים כדי לעצב חוויות של המוח.
פוליטיקת נכויות, Crip politics, או אקטיביזם נכויות, מבקש לאתגר את הנורמות האייבליסטיות ולקדם את הזכויות של אנשים עם מוגבלויות. במסגרת פמיניסטית מטריאליסטית מדגישה פוליטיקת הנכויות את המציאות החומרית של מוגבלות והדרכים שבהן מצטלבות מציאויות אלה עם צורות אחרות של דיכוי.
דרך אחת לגשת לבעיית הגוף-מיינד במסגרת פמיניסטית מטריאליסטית היא להכיר בכך שהגוף והנפש אינם ישויות נפרדות, אלא קשורות זו בזו ומשותפות. משמעות הדבר היא שחוויות של מגדר, גזע, ויכולות מגולמות ומעצבות את הדרכים בהן אנחנו חושבים, מרגישים, ומתקשרים עם העולם. לדוגמה, התפיסה של אדם עם מוגבלות את המוח שלו לא רק בשל ליקוי פיזי, אלא גם בשל המשמעות החברתית והתרבותית של מוגבלות.
במסגרת החומרנית הפמיניסטית מבקשת פוליטיקת הנכויות לאתגר את הנורמות האייבליסטיות, ולתמוך בהכרה במוגבלות כקטגוריה חברתית ופוליטית. משמעות הדבר היא הכרה במציאות החומרית של נכות ובדרכים בהן הם מצטלבות עם צורות אחרות של דיכוי. לדוגמה, אדם נכה שהוא גם אישה יכול להתמודד עם צורות מגדריות של אפליה בנוסף להיריון. פוליטיקת נכויות מבקשת לאתגר את הדרכים שבהן צורות מרובות של דיכוי מצטלבות ומעצבות חוויות של המוח.
באופן כללי, ההבנה של בעיית גוף נפש ושל פוליטיקת נכויות במסגרת פמיניסטית דורשת ניתוח מצליב שמכיר בקשרים בין מגדר, גזע, יכולת, וצורות אחרות של דיכוי. היא כוללת הכרה בטבע הגלום של חוויות ומציאות חומרית של נכות, וכן תמיכה בשינוי חברתי ופוליטי המאתגר את האייבליזם ובהכרה בזכויות של אנשים עם מוגבלויות.
במאמר זה מרגרט פרייס מתחקה אחר הפנייה לתשוקה שאפיינה את תאוריית חקר הנכויות בעשור האחרון, וטוענת שיש להתייחס גם להיבטים של נכות, כולל כאב, שהם לפעמים רעים. ולמרות שכאב הוא לא תמיד רק רע, המחברת קוראת להכרה של הדרכים שכאב מסבך את התשוקה של נכים, כמו גם את האפשרויות שהוא פותח עבור צורות טיפול מקומיות וקולקטיביות.
