מה קורה לנער בן חמש עשרה כשאבא חוזר הביתה רק אחת לשבועיים, או פעם בחודש, בגלל העבודה? בבתים רבים בעולם האב עובד הרחק ממקום המגורים, והמשפחה מתנהלת כמעט כל הזמן בלעדיו. מדובר במצב נפוץ למדי, ובכל זאת חוקרים עסקו בו מעט, אף על פי שגיל ההתבגרות הוא תקופה רגישה, שבה נבנים הדימוי העצמי, הקשרים עם בני הגיל והביטחון להתמודד עם העולם החברתי.
המאמר בוחן שני היבטים של חיי הנפש של מתבגרים: תחושת בדידות ויעילות עצמית חברתית, כלומר האמונה של הנער ביכולתו להתנהל בין אנשים, לקחת חלק בקבוצות, ליצור קשרים ולבקש עזרה או להושיט אותה. השאלה המרכזית היא האם נערים שאביהם נוכח בבית רק באופן זמני שונים בהיבטים האלה מבני גילם שאביהם נמצא איתם באופן קבוע.
החוקרים פנו לתלמידי תיכון בעיר שיראז שבאיראן, ובחרו בקפידה שתי קבוצות של נערים שוות בגודלן. הם השתמשו בשאלוני דיווח עצמי מוכרים למדידת בדידות ויעילות עצמית חברתית, והשוו בין הקבוצות גם ברמת חמישה מרכיבים של היעילות החברתית, למשל נחרצות חברתית, השתתפות בקבוצות וקרבה בחברויות. התוצאות עשויות לעניין הורים, מחנכים, יועצים וגם מעסיקים, שמשרות הדורשות היעדרות ממושכת מהבית הן חלק מהחלטותיהם.
