גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים גדולים, ובתוכה יש מתבגרים שנסוגים מהסביבה החברתית. הם ביישנים, נמנעים מאינטראקציות עם בני גילם ומוותרים על חיי בית הספר. ההסתגרות הזאת אינה עניין קטן. היא קשורה להערכה עצמית נמוכה, להישגים לימודיים פחותים ולמצוקה נפשית, ובמקרים קשים אף למחשבות על פגיעה עצמית. מי שמבקש להבין איך עוזרים למתבגרים כאלה צריך לשאול מה מבדיל בין מי שנסוגים למי שנשארים מעורבים.
המאמר מתמקד באמונה של אדם ביכולתו להצליח במשימות, ובמיוחד במשימות בין-אישיות, ובשאלה אם היא קשורה לרמת ההסתגרות החברתית. שאלה נוספת נוגעת למגדר. הספרות חלוקה בשאלה אם בנים או בנות נוטים יותר להסתגר, וההסברים לכך נעים בין ציפיות תרבותיות לבין נורמות מגדריות. עד כה לא נבדקה השאלה בקרב תלמידי תיכון במדינת קוורה שבניגריה.
החוקרים פנו ל-105 מתבגרים עם סימני הסתגרות, בחמישה-עשר בתי ספר תיכוניים בשלושת המחוזות של המדינה. את בתי הספר ואת המשתתפים בחרו בשילוב של דגימה מרובדת, דגימה מכוונת, דגימת כדור שלג וסינון באמצעות מבחן פסיכולוגי. המשתתפים מילאו שאלונים סטandartiים למדידת מסוגלות עצמית והסתגרות חברתית, והנתונים נבדקו בכלים סטטיסטיים של מתאם והשוואה בין קבוצות. הקשר בין מסוגלות עצמית, מגדר והסתגרות עשוי להפתיע, ויש לו השלכות על עבודתם של יועצים בבתי ספר.
