בשנת 2011 נולד רעיון שנראה אז כמעט אוטופי: לפתוח את שערי האוניברסיטה לכל אדם בעולם, בחינם, דרך קורסים מקוונים פתוחים מרובי משתתפים. ההיענות הייתה עצומה, אבל עד מהרה התברר שגם המחיר גבוה. רוב הקורסים האלה הם אוסף של הרצאות מצולמות, הלומדים אינם נפגשים זה עם זה, ושיעורי הנשירה מגיעים לממדים שקשה להתעלם מהם. ומה קורה כשהנושא שמלמדים הוא דווקא רב-תרבותיות, נושא שכל כולו מפגש בין אנשים?
בישראל נבנה קורס שמנסה לפתור את הפרדוקס הזה בדרך בלתי שגרתית. במקום הרצאות מול מסך, הסטודנטים נכנסים לעולם מדומה באמצעות דמויות ממוחשבות שמייצגות אותם, יושבים בכיתה וירטואלית, מתווכחים בפארק דיונים, מתכנסים סביב מדורה ומבשלים מאכלים של מדינות שונות. הם מחולקים לקבוצות קטנות ומעורבות, שבכל אחת מהן יהודים חילונים, יהודים דתיים, ערבים ודרוזים, ונדרשים לבנות יחד גוף ידע משותף ולסיים במשימה בחדר בריחה מדומה.
האם למידה כזו אכן מצליחה להעביר תכנים ולקרב בין אנשים, ומה קורה ללומדים שהטכנולוגיה דווקא מרתיעה אותם? הקורס הראשון מסוגו נבחן באמצעות מחקר מעורב שליווה 91 סטודנטים להוראה מארבע מכללות לחינוך, בשאלונים שמילאו לפני תחילת הקורס ובסיומו, ובהם מדדי ידע, שביעות רצון ושאלות פתוחות שנותחו בשיטות איכותניות.
