הזדקנות האוכלוסייה ובדידות חברתית הופכות לאתגרי בריאות ציבור גלובליים, במיוחד באזורים כפריים וקהילות מוגבלות-משאבים. אך מה אם המפתח להתמודדות עם אתגרים אלה לא נמצא רק במערכות הבריאות המסורתיות, אלא גם בחוויות תרבותיות פשוטות, כמו הכנת קוסקוס משותפת או שיעור מלאכת פסיפס? מאמר זה בוחן שאלה מסקרנת: כיצד תיירות מבוססת קהילה (CBT) יכולה לשמש משאב פסיכו-חברתי התומך ברווחתם של תושבים מקומיים ותיירים כאחד, ומה ניתן ללמוד מכך עבור מקצוע הסיעוד בבריאות הציבור בחברות מזדקנות כמו יפן?
החוקרות בחרו להתבונן על התופעה דרך עדשה שאינה שכיחה בספרות: מפגש בין-תרבותי בין יפן למרוקו, מדינה השומרת על לכידות חברתית חזקה חרף אתגרים מבניים דומים לאלה שקיימים באזורים יפניים מדוללי אוכלוסין. באמצעות עבודת שדה שנמשכה חמש שנים, בין 2018 ל-2023, באזורים כמו מרקש, אסווירה ווארזאזאת, שולבו תצפיות משתתפות בפעילויות יומיומיות כגון בישול משותף, מלאכות יד מסורתיות ולינה בבתי תושבים, לצד ראיונות עומק עם תושבים, תיירים ושותפים מקומיים. הניתוח האיכותני, המבוסס על פרספקטיבה אתנוגרפית ופנומנולוגית, מבקש לחשוף כיצד משאבים תרבותיים, טקסי אירוח ואינטראקציות יומיומיות עשויים לעצב תחושת שייכות, גאווה תרבותית ומסוגלות עצמית, אך גם לחדד את השאלה מה קורה כאשר תיירות פוגשת אתגרים מבניים כמו תחבורה מוגבלת ועליית מחירים.
