תיירות היא אחד ממנועי הצמיחה החשובים של מלזיה: היא תורמת חלק ניכר לתוצר ומעסיקה המוני עובדים. אבל לתיירות יש גם מחיר סביבתי, והוא נוגע בעיקר לפליטות פחמן דו-חמצני מטיסות, מלונות ושימוש באנרגיה. רוב המחקר עד כה שאל כמה התיירות מזהמת. השאלה ההפוכה זכתה להרבה פחות תשומת לב: האם הזיהום עצמו משנה את הנכונות של תיירים לבחור ביעד מסוים?
המחקר הזה בוחן בדיוק את זה. החוקרים לוקחים את מודל הביקוש התיירותי הקלאסי, שנשען על מחיר, הכנסה וסחר, ומוסיפים אליו את הפליטות כגורם סביבתי. השאלה המרכזית היא אם הפליטות מסבירות את מספר המבקרים במלזיה לצד הגורמים הכלכליים המסורתיים, ובאיזה אופן הן פועלות בטווח הקצר ובטווח הארוך.
לצורך כך נעשה שימוש בנתונים שנתיים של יותר מחמישה עשורים, מ-1970 עד 2022, מתוך מקורות כמו הבנק העולמי, ארגון התיירות העולמי ומשרד התיירות. הניתוח מתבסס על מודל ARDL, שיטה הנפוצה בכלכלה ומאפשרת לבחון יחד את הדינמיקה הקצרה ואת יחסי שיווי המשקל הארוכים. המחברים גם מתייחסים לגבולות הגישה ולשאלה עד כמה אפשר ללמוד ממנה על סיבתיות. מי שמתעניין בתיירות, בקיימות ובשאלה איך כלכלה וסביבה נפגשות ביעד אחד ימצא כאן זווית פחות מוכרת.
