כל זיכרון שלנו נשמר, כך מניחים, בקבוצה מסוימת של נוירונים שהופעלה ברגע החוויה. תאים אלה, המכונים תאי engram, נחקרו לא מעט: פגיעה בהם מוחקת את הזיכרון, והפעלה מלאכותית שלהם מעוררת אותו מחדש. אבל מה קורה לקבוצה הזו עם חלוף הזמן? האם היא נשארת קבועה כמו חריטה באבן, או שהיא משתנה בשקט ברקע, בזמן שהזיכרון עצמו נשמר? שאלה נוספת קשורה לכך: כדי שנתנהג נכון, זיכרון של סכנה צריך להיות ספציפי להקשר שבו קרתה הסכנה, ולא להתפשט לכל מקום. מתי ואיך הזיכרון מתחדד כך?
החוקרים בחנו את השאלות האלה בשילוב של שתי גישות. מצד אחד בנו מודל חישובי של רשת עצבית ספייקית עם פלסטיות סינפטית, שמדמה את אזור הגירוס המסונן בהיפוקמפוס. מצד שני ערכו ניסויים בעכברים בפרדיגמה של התניית פחד הקשרית, עם סימון תאים לפי פעילותם, הדמיית סידן לאורך זמן, הקלטות חשמליות ממקטעי מוח והפעלה או עיכוב של סוגי תאים ספציפיים באמצעים אופטוגנטיים וכימוגנטיים. המודל הציב תחזיות מוגדרות, והניסויים נועדו לבחון אותן אחת אחת, עם דגש על תפקידם של נוירונים מעכבים.
התמונה שמצטיירת נוגעת בשאלות עמוקות על טבעו של הזיכרון, ואולי גם בהסבר להפרעות שבהן זיכרונות מאיימים אינם מתייחדים ומתפשטים מעבר למה שצריך.
