בכל כיתה יש ילדים שנעשים מטרה להתנהגות תוקפנית של חבריהם, והפגיעה הזאת משאירה חותם עמוק על ההתבגרות. מדוע דווקא חלק מהמתבגרים נקלעים לתפקיד הקורבן, ומה יכול להגן עליהם? התשובות נוגעות לשני עולמות מרכזיים בחיי הנער: הקשרים שלו עם חבריו והקשרים שלו עם הוריו. אלא שייתכן שיש גורם שלישי, פנימי ופחות גלוי, שמחבר ביניהם: האמונה של המתבגר ביכולתו לבטא רגשות חיוביים ולהתמודד עם רגשות שליליים כמו כעס וייאוש.
המאמר שואל האם האמונה הזאת, המכונה מסוגלות עצמית רגשית מווסתת, מסבירה את הקשר בין עוצמת ההיקשרות לבני גיל, לאב ולאם לבין חוויית הוויקטימיזציה בבית הספר. השאלה מעניינת במיוחד משום שהיא מנסה להבין אם לאב ולאם יש תפקידים שונים, ואם מקומם של ההורים נשמר גם בגיל שבו החברים תופסים מקום מרכזי.
כדי לבדוק זאת נאספו נתונים מ-563 תלמידים בשנה הראשונה של התיכון, בתשעה בתי ספר שנבחרו באקראי בוולנסיה שבספרד. התלמידים מילאו בכיתה שאלונים על ויקטימיזציה, על היקשרות ועל מסוגלות רגשית. הנתונים נותחו באמצעות מודל משוואות מבניות, שמאפשר לעקוב אחר מסלולים ישירים ועקיפים בין המשתנים. התמונה שמתקבלת עשויה להפתיע את מי שמניח שההורים כבר אינם משחקים תפקיד בעולמם החברתי של מתבגרים.






