חלק מהילדים שמתנהגים באגרסיביות נבדלים מאחרים בדבר אחד מסוים: הם נראים פחות מושפעים ממצוקתם של אחרים. תכונות של קרירות רגשית, כמו חוסר אמפתיה וחוסר חרטה, נחקרות כבר שנים כדי להבין למה ילדים מסוימים מתקשים לעצור את עצמם כשהם פוגעים בזולת. אם מנגנון העצירה הפנימי הזה חלש, עולה שאלה מעשית וחשובה: האם הורים יכולים לספק לילד מנגנון עצירה חיצוני? והאם דרכי הורות חמות ומעודדות, כמו מחמאה על שיתוף פעולה או שמחה משותפת במשחק, עשויות לשנות את הדרך שבה תכונות כאלה מתפתחות להתנהגות אגרסיבית?
רוב המחקר בתחום נעשה במדינות עשירות, ומעט מאוד ידוע על אופן פעולתם של התהליכים האלה במקומות אחרים בעולם. המחקר הנוכחי בוחן את השאלה בקולומביה. החוקרים עקבו אחר מאות ילדים ואמהותיהם מגיל שלוש וחצי ועד גיל חמש בערך. האמהות מילאו שאלונים על תכונות הילד ועל התנהגותו האגרסיבית, ובנוסף תועד בווידאו משחק משותף של אם וילד, ובו קודדו בקפידה שבח וחיוביות של האם. כך נבדק אם ההורות שנצפתה בפועל, ולא רק זו שדווחה, משנה את התמונה בהמשך הדרך.
המחקר מזמין להסתכל מחדש על שאלה ותיקה בפסיכולוגיה ההתפתחותית: למי בדיוק הורות חיובית עשויה להועיל, ובאילו נסיבות? התשובה אולי מורכבת יותר ממה שנהוג לחשוב.






