בסקרים גדולים נהוג לדמיין את המראיין כמעין קול ניטרלי: הוא מקריא את השאלה בדיוק כפי שנכתבה, לא מוסיף דבר ולא מגיב מעבר לנדרש. ארגוני סקרים משקיעים מאמץ רב בשמירה על התסריט, מתוך אמונה שכך מתקבלים נתונים אמינים ובני השוואה. אבל ראיון בבית של אדם הוא גם מפגש בין בני אדם. הנסקרים מספרים על קשיים כלכליים, על מחלות ועל אובדן, והמראיין נאלץ להחליט בזמן אמת מה לעשות עם מה ששמע.
המאמר שואל מה קורה בפועל כשהוראות התקנון פוגשות את המציאות. עד כמה מראיינים סוטים מהתסריט, מה הם אומרים כשהם עושים זאת, והאם השיחות הלא מתוסרטות האלה מועילות, מזיקות או שניהם גם יחד? השאלה נוגעת בדיוק הנתונים, בנכונות של אנשים להשתתף ובאתיקה של המחקר עצמו.
החוקרים בחנו הקלטות מתומללות של 23 ראיונות מהסקר הבריטי לעוני והדרה חברתית משנת 2012, שנערכו בידי מראיינים מנוסים שקיבלו הוראה מפורשת לפעול בתקנון קפדני. הם שילבו קידוד שיטתי של התנהגות המראיינים, שאלה אחר שאלה, עם ניתוח איכותני של התוכן שנאמר מחוץ לתסריט. כך הם ביקשו לראות לא רק כמה סטיות יש, אלא גם מה מסתתר בהן. התמונה שנפתחת מעוררת מחשבה על ההבדל בין מחקר כמותי לאיכותני, ועל מה שנדרש מאדם שמבקש מזרים לשתף אותו בחייהם.
