בשנות החמישים טען פסיכולוג ניסויי בשם אגון ברונסוויק שאורגניזמים אינם קוראים את העולם כמו מחשב, ביט אחר ביט, אלא מסיקים ממנו מסקנות לפי רמזים, שקשרם למציאות הוא רק הסתברותי. מרעיונותיו נולדה תיאוריה שנועדה להסביר איך עין ומוח מעריכים גודל, מרחק ומהימנות של מה שהם רואים. היום מנסה חוקר להעמיס עליה משימה אחרת לגמרי: לתאר איך קבוצות של מתכננים בונות עתיד בר קיימא לעיר, לאזור או לענף תעשייה.
הטענה הזאת עוררה סערה. מה אומר שקבוצה היא "אורגניזם"? האם קיימות היא יעד שאפשר להצביע עליו, כמו גובהו של עץ שאנחנו מביטים בו? ואיך בכלל בודקים אם עיקרון פסיכולוגי מעולם הניסוי יעבוד בחדר ישיבות מלא בבעלי עניין ובאינטרסים סותרים? שמונה מומחים מתחומי קבלת החלטות, תכנון, ניהול חדשנות ומדעי הסביבה הגיבו, כל אחד מזווית משלו.
המאמר שלפניכם הוא תשובתו של המחבר. הוא נשען על ניסיון של עשרות מחקרי תכנון בין-תחומיים שבהם משתתפים סטודנטים, אנשי מקצוע ובעלי עניין, ועל ניסוי שערך עם מאה וחמישה סטודנטים לתכנון. תוך כדי כך הוא חוזר אל ציפורים נודדות, חסידות, שועלי ערים ונחילים, ומתעמת עם השאלה הגדולה: האם תיאוריה ישנה על תפיסה יכולה לכוון את החשיבה על עתיד כדור הארץ?
