גיל ההתבגרות הוא תקופה רגישה במיוחד, שבה החשש משיפוט חברתי ומהערכה שלילית מצד בני גיל יכול להשתלט על חיי היום יום. חרדה חברתית, שמופיעה בשיאה בדיוק בשנים הללו, לא נשארת בגדר רגש חולף אלא עשויה לפגוע ביחסים משפחתיים, בהישגים לימודיים ובתחושת השייכות של המתבגר. אבל מה קורה כשמדובר במתבגרים שחיים וזזים בתוך עולם ספורטיבי, שנחשב לרוב כמעודד ביטחון עצמי, מעורבות חברתית ועבודת צוות? האם גם שם החרדה החברתית מצליחה לחדור ולפגוע ביכולת שלהם לתקשר עם הסובבים אותם?
מאמר זה מבקש לבחון שאלה שנחקרה מעט מאוד עד כה: הקשר בין רמות חרדה חברתית לכישורי תקשורת אפקטיביים, בקרב אוכלוסייה ספציפית של מתבגרים ספורטאים. החוקרים מבקשים לבדוק אם קיימים הבדלים דמוגרפיים ברמות החרדה והתקשורת, אם יש קשר בין השניים, ובעיקר, אם ניתן לנבא על בסיס רמת החרדה החברתית את מידת היכולת של המתבגר לתקשר בצורה יעילה עם הסובבים אותו.
לצורך כך גויס מדגם רחב של תלמידים מבתי ספר ספורטיביים באנקרה, טורקיה, שמילאו שאלונים מתוקפים הבוחנים חרדה חברתית וכישורי תקשורת מזוויות שונות – מפחד מהערכה שלילית ועד אמפתיה וניהול שיח. הממצאים שהתגלו מציעים זווית מרתקת על האופן שבו עולם רגשי פנימי מתרגם עצמו לקשיים או להצלחות בזירה הבין-אישית, גם בסביבה שנחשבת בדרך כלל כתומכת ומחזקת.
