פגיעה עצמית בקרב בני נוער היא תופעה נפוצה ומטרידה, המשמשת גורם מנבא משמעותי למחשבות אובדניות, להפרעות נפשיות ולמצוקה רגשית ארוכת טווח. בעוד שמחקרים רבים בחנו את חוויותיהם של המתבגרים עצמם ובני משפחתם, נותרה כברת דרך משמעותית שלא נחקרה: מה עובר על המורים, אותם אנשי חינוך הנמצאים במגע יומיומי עם התלמידים, ולעיתים הם הראשונים שנחשפים לסימני הפגיעה העצמית, לפעמים במקרים קיצוניים וקשים במיוחד?
מחקר זה יצא לבחון שאלה מרכזית: כיצד חווים מורים מבחינה נפשית את התמודדותם עם תלמידים הפוגעים בעצמם, ואילו אסטרטגיות התמודדות הם מפתחים בפועל, מתוך הבנה שהמורים עצמם עלולים לספוג נטל רגשי כבד מתפקידם הבלתי פורמלי כ"שומרי נפש" בבתי הספר. כדי לבחון זאת, רואיינו חמישה עשר מורים משבעה בתי ספר שונים בעיר סינית, בכל השלבים החינוכיים, מבתי ספר יסודיים ועד תיכוניים, כולם בעלי התנסות ישירה עם תלמידים שפגעו בעצמם בשנים האחרונות.
הריאיונות העמיקו בשאלות על האופן שבו התגלתה ההתנהגות, הדרך שבה המורים התמודדו עמה, ההשפעה על יחסי המשפחה והחברה של התלמיד, וכן על ההשלכות האישיות והמקצועיות שחוו המורים עצמם. הממצאים חושפים תמונה מורכבת ומרתקת של גורמי סיכון, דילמות מקצועיות ואתגרים מערכתיים, המזמינה הצצה נדירה לעולם הרגשי הסמוי של אנשי החינוך העומדים בחזית ההתמודדות עם אחת התופעות הכאובות ביותר בקרב בני נוער כיום.
