מאז תום מגבלות הקורונה, אוסטרליה מתמודדת עם מחסור חמור במורים, ואחוז המורים המתכננים לעזוב את המקצוע לפני פרישה זינק בתוך שנתיים בלבד מכ-22% לכ-34%. עזיבת מורים אינה רק בעיה סטטיסטית: היא פוגעת בהישגי תלמידים, מייקרת גיוס והכשרה, ומרוקנת בתי ספר מניסיון וידע מוסדי. אבל מה בעצם גורם למורים לרצות לעזוב, ואילו גורמים דווקא מחזיקים אותם במקצוע?
מאמר זה בוחן את השאלה מזווית חדשה, באמצעות מושג "הסביבה הפסיכוסוציאלית של העבודה" השאול מתחום הבריאות התעסוקתית. במקום להתמקד רק בשכר או בתנאים פיזיים, החוקרים בודקים כיצד דרישות התפקיד, המשאבים העומדים לרשות המורים, חוויית העבודה היומיומית ומצבם הנפשי משתלבים יחד ומשפיעים על ההחלטה להישאר או לעזוב.
כדי לענות על השאלה, נערך סקר בקרב כ-905 מורים פעילים בבתי ספר ממשלתיים ברחבי אוסטרליה, באמצעות כלי מדידה מוכר ומהימן להערכת סביבות עבודה פסיכוסוציאליות, לצד סולם מקוצר למדידת כוונת עזיבה. הנתונים הכמותיים שולבו עם ציטוטים אותנטיים מפי המורים עצמם, במטרה לצייר תמונה עשירה ומדויקת של האתגרים איתם הם מתמודדים בשטח, ולזהות נקודות אפשריות להתערבות ברמת המדיניות, בית הספר והמורה הבודד.
