מה מניע אותנו באמת? שתי גישות פסיכולוגיות בולטות משיבות על כך בדרכים שונות. הראשונה, תאוריית ההגדרה העצמית (SDT), מדברת על צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ובמרכזה סיפוקם של הצרכים האלה. השנייה, טיפול בקבלה ומחויבות (ACT), מדברת על "ערגות", כמיהות אנושיות עמוקות שמכוונות אותנו אל תחומי חיים מרכזיים. בשנים האחרונות שתי הגישות מתקרבות זו לזו, במחקרים על פעילות גופנית ופסיכולוגיית ספורט וגם בדיון התאורטי. ובכל זאת, מה היחס בין הצורך לבין הערגה? האם מדובר באותו דבר בשם אחר, בהיררכיה, או בחפיפה חלקית בלבד?
המאמר מנסה להבהיר את השאלה הזאת. הוא שואל עד כמה הערגות של ACT דומות לצרכים של SDT, היכן הן נפגשות והיכן הן נפרדות, ומה אפשר ללמוד מההשוואה על האופן שבו שתי הגישות מסבירות רווחה נפשית וסבל.
זהו מאמר מושגי ולא ניסוי. המחברים פורשים את הרקע התאורטי של שני המבנים ובוחנים את הערגות לאור הקריטריונים הפורמליים ש-SDT מציבה להגדרת צורך. אחר כך הם משווים כל ערגה לצרכים הספציפיים, ומציעים מסגרת אינטגרטיבית שמחברת בין גמישות פסיכולוגית לסיפוק צרכים. ההשוואה נוגעת גם בשאלות רחבות יותר, למשל מה קורה בתקופות משבר או בגיל מתקדם. למי שמתעניין במוטיבציה, ברווחה נפשית ובמה שמחבר בין זרמים טיפוליים, זו הזדמנות להסתכל מחדש על מושגים מוכרים ולבדוק אם הם אכן מדברים על אותו הדבר.






