החוק האמריקאי נגד אפליית גיל בתעסוקה מגן על עובדים מגיל ארבעים ומעלה. אבל מה קורה כשהמעסיק מפלה בין שני עובדים מוגנים, ובן ארבעים ושתיים נפגע דווקא מפני שהוא צעיר מחברו בן החמישים ושתיים? האם גם הוא "עובד מבוגר" לפי החוק, או שההגנה נועדה רק מפני העדפת צעירים על פני מבוגרים? זו שאלה שחוצה את גבולות הסעיף הבודד ונוגעת בעצם מהותה של אפליית הגיל, שונה מאפליה על רקע גזע או מין, שבהם הקטגוריות קבועות וברורות.
המאמר מתמקד בפסק דין של בית המשפט לערעורים של המעגל השישי, שהיה הראשון שהתיר לעובדים "צעירים-מבוגרים" לתבוע על כך שאיבדו הטבות בריאות לאחר פרישה. הוא נשען על פסיקה קודמת שדחתה תביעות כאלה, ובוחן את ההחלטה משלוש זוויות: מה כתב הקונגרס בפועל, מה התכוון לומר על פי ההיסטוריה החקיקתית, ומה היה ראוי שיאמר לאור השינויים בחברה ובתביעות המוגשות בפועל. לאורך הדרך נבחנים כלי פרשנות מוכרים, ובהם גישת הלשון הברורה, ואף מוצע מבחן חדש שיאזן בין הגנה על הפרט לבין גמישות כלכלית של מעסיקים ושל משא ומתן קיבוצי.
הסוגיה נוגעת לתוכניות פרישה מוקדמת, להסכמי עבודה ולשאלה מי בעצם זקוק להגנה כשהאוכלוסייה מזדקנת. האם התוצאה שנראית אנטי-אינטואיטיבית היא בכל זאת הנכונה לפי החוק כפי שנכתב?
