האם פעולה מתקנת היא מדיניות שנועדה להסתיים יום אחד, או שהיא נשארת לצמיתות חלק מעולם העבודה? בדרום אפריקה השאלה הזאת רחוקה מלהיות תיאורטית. מצד אחד עומד הצורך לתקן עוולות שהותיר משטר האפרטהייד ולבנות כוח עבודה שמייצג את החברה. מצד שני עולה החשש שמדיניות שאין לה סוף ברור תהפוך עם הזמן לאפליה הפוכה כלפי מי שאינם בין מוטביה. מעסיקים, עובדים ומועמדים לעבודה נדרשים לדעת מתי הושגה המטרה ומה קורה אחרי שהושגה.
המאמר בוחן שאלה זו דרך פסק דין של בית המשפט לערעורי עבודה, שעסק במינוי דיקן בפקולטה למדעים באוניברסיטה. מועמד לבן, שכיהן בתפקיד קדנציה אחת, לא נבחר לקדנציה נוספת, ובמקומו מונה מועמד צבעוני. השאלה המשפטית הייתה אם המינוי עלה בקנה אחד עם תוכנית השוויון התעסוקתי של האוניברסיטה, שהגדירה יעדי ייצוגיות ושוקלת מה יקרה כשיושגו.
המחבר מנתח את פסק הדין על רקע החוקה, חוק השוויון התעסוקתי והפסיקה הקודמת, ומשווה את הגישה הדרום אפריקאית לגישה האמריקאית. הוא שואל אם אפשר לדבר על מחזור חיים של פעולה מתקנת אצל מעסיק מסוים, אילו גורמים קובעים את אורכו, ומה נדרש מהמעסיק כדי שההחלטות שלו יהיו הוגנות וסבירות.
