אנשים רבים נמנעים מלפנות לעזרה נפשית לא בגלל שאין להם צורך בה, אלא מפני שהם חוששים ממה שיגידו עליהם. בעיר הכפרית פותדיצ'אבה בדרום אפריקה, שבה לא ידוע על קמפיין נגד סטיגמה, שירותי בריאות הנפש מעטים, וקריאת שמות, הדרה ושמירה על שם המשפחה משפיעות על מי שמעז לדבר על מצוקתו. מה אפשר לעשות במקום כזה, בלי משאבים רבים ובלי להתעלם מהמסורות המקומיות?
המחקר מבקש לבדוק אם התערבות קבוצתית קצרה בטיפול באמנות יכולה להפוך למודל מעשי שמטפלים אחרים יוכלו להשתמש בו כדי להתמודד עם סטיגמה בקהילה כפרית. החוקרת, שהיא גם מנחת הקבוצה, פעלה במסגרת מחקר פעולה. היא פיתחה חמישה מפגשים עם שלוש סטודנטיות צעירות ממוסד על-תיכוני במקום, ובכל מפגש שיפרה את התוכנית לאור קודמו. המפגשים כללו תגי שם, מפת קהילה של מקומות בטוחים ולא בטוחים, כרזות שנתלו בקמפוס, חפצי ריפוי מסורתיים וטקס סיום. שניים מהמפגשים נערכו מקוונת בשל שביתות תחבורה.
כדי להעריך את ההשפעה נעשה שימוש בסיפורי שינוי, ולצדם עיבדה החוקרת את חוויותיה שלה באמצעות אמנות תגובה, תוך התבוננות בפערי גזע, מעמד ותרבות בינה לבין המשתתפות. התוצאה היא מבט אישי וקרוב על האופן שבו אמנות, ריפוי מסורתי וטיפול מקצועי נפגשים בקהילה אחת.
