רובנו מכירים את הרגע הזה: ערב ארוך, הספה נוחה, והטלוויזיה כבר דלוקה. עבור מיליוני מבוגרים וקשישים ברחבי העולם, צפייה בטלוויזיה היא אחת מפעילויות הפנאי הנפוצות ביותר, ובגילאים מבוגרים היא יכולה להימשך שעות רבות בכל יום. במקביל, העולם מזדקן, ומספר החולים בדמנציה צפוי לעלות בעשורים הקרובים בעשרות מיליונים, בעוד שהטיפולים הקיימים מאטים את המחלה בלבד ואינם מרפאים אותה. לכן כל גורם יומיומי שעשוי להשפיע על הסיכון הופך לשאלה בעלת משמעות ציבורית רחבה.
המחקר הקיים בנושא רחוק מלהיות אחיד. יש מי שמצאו שצפייה בטלוויזיה קשורה לקוגניציה טובה יותר, ואחרים מצאו בדיוק את ההפך. שאלה פתוחה נוספת היא אם הקשר בכלל נעשה בקו ישר, כלומר אם כל שעה נוספת משפיעה באותה מידה, או שיש נקודות שבהן התמונה משתנה.
במאמר זה מנסים החוקרים לברר מה הקשר בין זמן צפייה בטלוויזיה לבין תפקוד קוגניטיבי ופגיעה קוגניטיבית בבגרות. לשם כך הם ערכו סקירה שיטתית לפי הנחיות PRISMA בשישה מאגרי מידע, ושילבו מטא-אנליזה רגילה עם מטא-אנליזה של מינון-תגובה, המאפשרת לבחון קשרים לא ליניאריים. הם בדקו עשרות מחקרים תצפיתיים עם למעלה ממיליון משתתפים, ובחנו גם את איכות הראיות, את ההטרוגניות בין המחקרים ואת הסיכון להטיית פרסום.
