אחרי כל טבח המוני בבית ספר או בקמפוס בארצות הברית נשמעת אותה סדרת משפטים: היורה היה מעורער בנפשו, צריך לסגור פרצות בחוק, אילו כולם היו חמושים זה לא היה קורה, והזכות לשאת נשק חשובה לנשיא. השפה הזאת חוזרת על עצמה כמו טקס, ודווקא מפני שהיא מוכרת כל כך קשה לשמוע מה היא באמת אומרת. מה אפשר לראות כשמסתכלים על התרבות הזאת כאילו היא זרה לגמרי?
נקודת המוצא היא הטבח באוניברסיטת וירג'יניה טק באביב 2007 והתגובה הרשמית של הבית הלבן לו. הדרך לבחון אותם לקוחה ממסורת ותיקה של סאטירה: בעקבות "מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט ובעקבות המסה המפורסמת של הוראס מיינר על טקסי הגוף של שבט היאקירמא, שבט ששמו הוא "אמריקאי" באיות הפוך, שני סוציולוגים יוצאים ל"מסע שדה" אל אותו שבט ומתעדים את מנהגיו בעיני אנתרופולוג זר: את המטבע שהוא סוגד לו, את אמונותיו, את חגיגות הראווה שלו ואת החפץ בעל הצינור הארוך שרבים מבניו נושאים עליהם.
מאחורי ההומור עומדים נתונים אמיתיים לגמרי: סקרי דעת קהל על אמונות, נתוני עוני ומספרי נפגעי ירי. והשאלה שמלווה את המסע מטרידה: איך חברה שמתגאה בתבונה, באלפי מוסדות להשכלה גבוהה ובשפע של מידע חיה לצד קטל יומיומי שאיש אינו מצליח לעצור, ומה זה מלמד על בני האדם בכלל, ולא רק על היאקירמא?
