בדנמרק מספר הילדים והנערים שמקבלים אבחנה קלינית גדל בקצב כה חד, עד שיש מי שדיברו על "צונאמי של אבחנות". המדיניות החינוכית מעודדת שילוב של תלמידים במסגרת הרגילה, ובכל זאת גדל מספר המאובחנים, בעיקר עם הפרעת קשב וריכוז. התשובה המקובלת היא שהרפואה והפסיכיאטריה מרחיבות את כוחן. המאמר מציע כיוון אחר: אולי העלייה קשורה לא רק לרפואה אלא גם לאופן שבו בית הספר מדמיין את התלמיד האידיאלי, הלומד שהוא סקרן, חיובי, גמיש ומוכן תמיד להתפתח.
שאלת המחקר היא מה הקשר בין האופן שבו בית הספר בונה את הנורמליות, סביב הדימוי של "הלומד", לבין האופן שבו הוא בונה את הסטייה באמצעות אבחון. האם האבחנה היא, במובן מסוים, הצד האפל של הדגש הנוכחי על למידה?
כדי לבדוק זאת, החוקרים נעזרו בכלים מהגותו של מישל פוקו וקראו בעיון 44 תיקי תלמידים שנכתבו על ידי פסיכולוגים חינוכיים בעיריית קופנהגן בין 2000 ל-2010. התיקים כוללים הערכות, בדיקות והמלצות לחינוך מיוחד. מהם אפשר ללמוד איזו תמונה של תלמיד "תקין" מסתתרת מאחורי תיאורי הקשיים, ומה בית הספר מצפה מילדים לעשות עם עצמם. מי שמתעניין בשאלה מדוע כל כך הרבה ילדים מקבלים היום אבחנה, ומה זה אומר על בתי הספר שלנו, ימצא כאן זווית מפתיעה.
