מי שמבלה ברשתות החברתיות מכיר את התחושה: פורום שהיה פעם מקום מגוון ותוסס הופך עם הזמן לחדר שבו כולם חושבים אותו דבר. תאי ההדהוד המקוונים נקשרו לקיטוב, להקצנה ולהפצת מידע כוזב, ובוויכוח על מקורם בולטים שני חשודים קבועים. האחד הוא האלגוריתם, שמגיש לכל משתמש את מה שהוא כבר אוהב. השני הוא המשתמשים עצמם, שמחפשים חברה של אנשים שמסכימים איתם. האם תאי הדהוד יכולים להיווצר גם כשאף אחד מהשניים אינו פועל, ומה תפקידו של האלגוריתם בתהליך כזה?
כדי לבחון את השאלה נבנה מודל מבוסס סוכנים פשוט במיוחד, בהשראת מודל ההפרדה המגורית הקלאסי של תומס שלינג, אבל מותאם לעולם של קהילות מקוונות תחומות כמו פורומים, ערוצים וקבוצות. הסוכנים במודל אינם מחפשים קהילה שמתאימה להם, אינם משנים את דעותיהם ואינם יודעים דבר על הקהילות האחרות. הם רק עוזבים כשהם מרגישים מבודדים מדי בין בני שיחם. לאחר מכן נוסף למודל מנגנון של בועת סינון, שקובע איזה חלק מהאנשים שכל משתמש פוגש נבחר מבין אלה שחושבים כמוהו, כדי לבחון את השפעתה של התאמה אישית אלגוריתמית על הדינמיקה.
לצד ההדמיות נבחנה גם קהילה אמיתית: הסאברדיט r/MensRights, שהתחיל כמרחב מגוון יחסית והפך לאחד המרכזים של רשת הקהילות הגבריות הלעומתיות. באמצעות מודל שפה חושב לכל משתמש בכל חודש המרחק בין האופן שבו הוא כותב לבין מרכז הכובד הלשוני של הקהילה, ונבדק אם המרחק הזה קשור לסיכוי שיפסיק להשתתף בה.
