מערכת התגמול של המוח מזוהה בדרך כלל עם דופמין, אבל באזור הטגמנטום הוונטרלי חיה גם אוכלוסייה קטנה ופחות מוכרת של נוירונים, שמשתמשת בגלוטמט כמוליך עצבי. יש רמזים שתאים אלה עשויים לשדר גם תגמול וגם דחייה, ואיש עדיין לא הצליח להכריע איזה משני התפקידים באמת מגיע להם. נוסף על כך, חלק מהנוירונים באזור משחררים כמה מוליכים עצביים בבת אחת, וכך עולה שאלה כיצד אות כזה מתפרש בכל אחד מהיעדים שאליהם הוא מגיע.
שאלת המחקר היא האם הפעלה של נוירוני הגלוטמט הללו מניעה התנהגות שהעכבר שואף לחזור עליה, ואילו מנגנונים סינפטיים עומדים מאחורי ההתנהגות הזו. החוקרים השתמשו באופטוגנטיקה בעכברים מהונדסים גנטית, כלומר בהפעלת תאים מסוימים באמצעות אור, וגירו את גופי התאים או את הקצוות שלהם באזורים שונים במוח. הם בדקו התנהגות במבחני בחירה אופרנטיים, במבחני העדפת מקום ובבחירה בין בקבוקים, ובחנו את תפקיד הדופמין בעזרת חסימה תרופתית. במקביל הקליטו פעילות חשמלית מתאי מוח בפרוסות רקמה, כדי לראות מה בדיוק משתחרר בכל יעד ומה ההשפעה על התא המקבל.
במהלך העבודה צצה גם חידה התנהגותית מפתיעה: במבחנים מסוימים העכברים נראו כמי שנמנעים מהגירוי, ובמבחנים אחרים כמי שמחפשים אותו בלהט. האם מדובר בסתירה אמיתית, או שהעכברים מנסים לעשות משהו אחר לגמרי עם הגירוי? מי שמעוניין להבין איך אותם תאים מצליחים להעביר מסרים שונים לאזורים שונים, ומה אפשר ללמוד מכך על ההתנהגות המוטיבציונית, ימצא כאן סיפור מרתק.






