מי מאיתנו לא דפק פעם על עץ, נמנע ממספר מסוים או חשש מחתול שחור שחצה את הדרך? אמונות טפלות נפוצות כמעט בכל חברה, גם בקרב אנשים משכילים, ויש הרואים בהן תוצר לוואי של האופן שבו המוח מעבד סיבתיות ומחפש משמעות באירועים אקראיים. אם כך, מה קורה כשהמוח עצמו נפגע ממחלה כרונית? מחלות נוירולוגיות כמו אפילפסיה, פרקינסון וטרשת נפוצה משנות רשתות עצביות ומערכות כימיות במוח, ויש סיבות תיאורטיות לשער שהן עשויות להשפיע גם על הנטייה להאמין בסימנים, במזל ובקמעות.
עד היום רוב המחקר בתחום התמקד בדתיות וברוחניות של חולים כאלה, ופחות באמונה טפלה כפי שהיא, שהיא פשוטה יותר ומוטה פחות מבחינה תרבותית. המאמר שואל האם חולים במחלות נוירולוגיות שונות נבדלים זה מזה ומאנשים בריאים בנטייתם להאמין באמונות טפלות, והאם מנגנונים כמו פעילות הדופמין או שינויים באזורי מוח מסוימים יכולים לרמוז על כך.
כדי לבדוק זאת, החוקרים ערכו במשך כמעט עשור סקר אנונימי במרפאה נוירולוגית בליטא בקרב מאות חולים ובריאים. המשתתפים נשאלו על אמונות כלליות ועל דתיות, ועל סדרה של סימנים ואמרות טפלות מקומיות. הנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות שונות, בהן מודלים של רגרסיה וזיהוי קבוצות של משיבים בעלי דפוסי אמונה דומים. התמונה שעולה מכך מפתיעה במקצת, ומעלה שאלות על הקשר בין המוח, התרבות והאמונה.
