מה קורה כשסופרת ילדים ונוער מחליטה לספר את ההיסטוריה הארצישראלית לא דרך הצבר החסון שנלחם למען המדינה, אלא דרך נערות שרוכבות לבדן בהרים, מבריחות מסמכים בגטו ומטיסות מטוס? ייצוגי מגדר בספרות שנלמדת בבית הספר אינם עניין שולי, משום שהם מעצבים את מה שקוראים צעירים לומדים לחשוב על גברים ועל נשים, על גבורה ועל מי שראוי להנציח. ברקע עומדת גם טענה מטרידה שלפיה נשים כמעט אינן פועלות כסוכנות זיכרון, ולכן תרומתן נשכחת.
העיון המוצע כאן שואל כיצד מיוצגות הנשים בשלוש מיצירותיה של דבורה עומר, ובייחוד אם הדמות הנשית שבהן נסמכת על הגבר שלצדה או שמא היא חותרת כנגד ההגמוניה הגברית ומחוללת שינוי של ממש בעיצובה. האם עולה מן היצירות קריאה ליציאה כנגד השארתן של נשים בשוליים, או שהנשיות הרומנטית הקלאסית נשמרת בהן על כנה?
כדי לבדוק זאת נקרא העיון בשלושה רומנים בציר כרונולוגי: סיפורה של שרה אהרונסון מראשי ניל"י בימי מלחמת העולם הראשונה, סיפורה של צביה לובטקין ממפקדת הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה, וסיפורה של זוהרה לביטוב, לוחמת פלמ"ח שהתקבלה לקורס טיס. הקריאה עוקבת אחר חייהן ופועלן של הגיבורות, אחר מערכות היחסים שלהן ואחר האופן שבו מתגבשות זהותן ותובנותיהן, על רקע תיאוריות של זיכרון קולקטיבי ושל קריאה נשית בטקסט.
