בתי המשפט חוזרים ואומרים שאדם אינו מודה במעשה שלא עשה, בייחוד כשמדובר בעבירה חמורה. ההיגיון נשמע מובן מאליו: מי ייקח על עצמו רצח שלא ביצע? אלא שמזה עשורים מצטבר גוף מחקר בפסיכולוגיה ובמשפט שמצייר תמונה אחרת לגמרי, ולפיה בתנאים מסוימים אנשים חפים מפשע מוסרים הודאות מפורטות, משכנעות ומלאות בפרטים שרק מבצע העבירה היה אמור להכיר. בין הידע הזה ובין האופן שבו נבחנת מהימנותן של הודאות בפסיקה בישראל נפער פער שקשה להתעלם ממנו.
השאלה שבמרכז הדיון היא עד כמה גדול הסיכון שאדם חף מפשע שנחקר במשטרה יודה, ואילו כלים יכולים לסייע לבית המשפט להעריך הודאה שכבר נמסרה. כדי לענות עליה נבחנות שלוש גישות מחקריות שונות: ניסויי מעבדה שיוצרים הודאות שווא בתנאים מבוקרים, סקרים רחבי היקף בקרב צעירים ואסירים שנחקרו במשטרה, ותיקים אמיתיים שבהם יותר מחשוד אחד הודה באותה עבירה. לכך מצטרפת בחינה של מאפייני החקירה והנחקר שנמצאו כמגדילים את הסיכון, ושל האופן שבו הודאה משפיעה על ראיות אחרות בתיק, ובהן חוות דעת של מומחים.
על רקע זה נבדקת גם השאלה הישראלית: האם שיטת החקירה הנהוגה כאן, ההיתר להטעות חשודים, היעדר נוכחות סנגור בחדר החקירות והשימוש הנרחב במדובבים מציבים נחקרים בישראל בסיכון שונה מזה שבמדינות מערביות אחרות, ומה מלמדים על כך תיקים שבהם הודאה הובילה לכתב אישום והתבררה אחר כך כשקרית.
