מתבגרים של היום גדלים בתוך עולם שבו הרשתות החברתיות הן חלק בלתי נפרד מהיום-יום, אך עבור חלק מהם, אלה שמתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (ADHD), הקשר הזה עלול להיות מורכב במיוחד. ADHD, הפרעה נוירו-התפתחותית הפוגעת ביותר מ-5% מהאוכלוסייה הצעירה, מתאפיינת בקשיי קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות שמקורם בשינויים מבניים ותפקודיים במוח. אך מה קורה כשאוכלוסייה שכבר מתמודדת עם שליטה נמוכה בדחפים נחשפת באופן בלתי מבוקר לגירויים הבלתי נגמרים של הפלטפורמות הדיגיטליות?
מאמר זה מבקש לבחון את שאלת הגומלין בין שלושה מרכיבים: ADHD, שימוש ברשתות חברתיות, ותפקודם של קולטני הדופמין מסוג D2 במוח. האם קיים קשר נוירוביולוגי שמסביר מדוע מתבגרים עם ADHD נמצאים בסיכון מוגבר להתמכרות התנהגותית לרשתות אלו? כיצד תורם עיקרון העונג, שגיבש זיגמונד פרויד, להבנת ההתנהגות האימפולסיבית האופיינית להפרעה?
לשם כך, המחברים סוקרים את הספרות המדעית הקיימת בנושא ADHD, על מנגנוניה הנוירולוגיים, שיטות האבחון והטיפול בה, לצד סקירה של ההשפעות המתועדות של השימוש ברשתות חברתיות על בריאותם הנפשית והחברתית של מתבגרים. שילוב הזוויות הללו יוצר תמונה רב-ממדית ומעניינת, המניחה תשתית להבנה מעמיקה יותר של הקשר הסבוך שבין המוח, הטכנולוגיה וההתנהגות האנושית בגיל ההתבגרות.
