הרמב"ם (רבי משה בן מיימון), היה פילוסוף ותיאולוג יהודי בולט שחי במאה ה-12. הפילוסופיה שלו הדגישה את חשיבות האחדות של הגוף והנפש וכן את התלות ההדדית בין בריאות הגוף והנפש. הרמב"ם האמין שהגוף והנפש הם שני חלקים של מערכת אחת משולבת. הוא האמין כי הגוף והנפש נחוצים לאדם על מנת להשיג בריאות ורווחה אמיתיים. על פי הפילוסופיה שלו, הנפש היא המפתח להבנה ושליטה על הגוף, והגוף הוא הכלי דרכו התודעה מקיימת אינטראקציה עם העולם.
הרמב"ם גם האמין שהנפש והגוף מחוברים באופן מורכב, ושהבריאות של האחד תלויה בבריאותו של האחר. הוא טען כי למחלות פיזיות יכולה להיות השפעה שלילית על בריאות הנפש, ולהפך. לדוגמה, הוא האמין שחוסר איזון בהומור של הגוף יכול להוביל לדיכאון או לחרדה. בנוסף, הרמב"ם האמין שבריאות רוחנית חשובה גם לרווחתה הכללית. הוא האמין כי חייו הרוחניים והמוסריים של האדם יכולים להשפיע על בריאותו הפיזית והנפשית, וכי חיים מאוזנים ומוסריים נחוצים לבריאות ואושר אמיתיים. באופן כללי, הפילוסופיה של הרמב"ם הדגישה את חשיבותה של גישה הוליסטית לבריאות, אשר לוקחת בחשבון את התלות ההדדית של הגוף, הנפש והרוח.
פרק זה מתוך הספר "מורה נבוכי הנפש" עוסק בקשר שבין התחושות הגופניות והחושים לבין נפש האדם, ובפרט המוסר והחינוך.
