כל רפורמה חינוכית נראית טוב על הנייר. משרדי חינוך מנסחים מתווים חדשים, מכניסים גישות פדגוגיות עדכניות, ומצפים שהכיתות ישתנו בהתאם. אבל מה קורה בפועל בראש של המורה שעומד מול התלמידים ואמור ליישם את כל זה? האם הוא מאמין בשינוי, מתנגד לו בשקט, או פשוט ממתין שהרוח תשתנה שוב?
זו בדיוק השאלה שעמדה במרכז המחקר: איך מורים תופסים את השינויים בתוכניות הלימודים, ואיזה גורמים משפיעים על התפיסה הזו. האם מורה ותיק חושב אחרת ממורה טרי? האם יש הבדל בין מורה ומורה? ואולי המקום שבו מלמדים, כפר מול עיר, בית ספר יסודי מול תיכון, הוא זה שבאמת קובע את מידת הפתיחות לשינוי?
כדי לענות על כך נאספו תשובות מ-349 מורים שעבדו בעיר אחת בטורקיה, שמילאו סולם מדידה ייעודי שנועד לבחון שני היבטים מרכזיים: עד כמה הם מתנגדים ליישם את השינויים בפועל, ועד כמה הם מאמינים שהשינויים האלה בכלל תורמים למה שקורה בכיתה. הנתונים נותחו באמצעות כלים סטטיסטיים שבדקו הבדלים בין קבוצות שונות של מורים, כדי לבחון אילו ממאפייני הרקע שלהם קשורים לעמדות שהם מחזיקים כלפי תוכנית הלימודים שהם נדרשים ללמד לפיה.
מחקר זה ביקש לבחון תפיסות של מורים לגבי שינויים בתכנית הלימודים (קוריקולום). החוקר בדק אילו משתנים משפיעים על רמת ההתנגדות של המורים לשינוי בתכנית – וותק, מיקום, סוג בית ספר, סביבה כפרית/עירונית ועוד.
