איך ממשיכים לחיות אחרי האסון הגדול ביותר שהורה יכול לדמיין? כשילד נופל במהלך שירותו הביטחוני, האובדן הוא לא רק אישי אלא גם לאומי, וההתמודדות איתו שונה מכל צורת אבל אחרת. האם הזמן באמת מרפא, כפי שנהוג לומר? האם יש שלבים קבועים שההורה עובר בהם, או שההתמודדות היא הרבה יותר מורכבת ובלתי צפויה? ומה בעצם עוזר להורה שכול להמשיך הלאה, ומה דווקא מקשה עליו? כדי לענות על השאלות האלה נערכו קבוצות מיקוד עם שמונה עשרה הורים שכולים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, שאיבדו את ילדם בטווח של חמש עד חמש עשרה שנים לפני כן. השיחות הוקלטו, תומללו ונותחו בקפידה כדי לחשוף את הדפוסים החוזרים בחוויית השכול, את מקורות הכוח שההורים מוצאים, ואת האתגרים שהם עדיין מתמודדים איתם שנים רבות אחרי האובדן. המחקר בוחן גם שאלה שטרם נבדקה בישראל: עד כמה הליווי המקצועי של עובדות ועובדים סוציאליים באמת עוזר למשפחות השכולות, ואיזה סוג של נוכחות ההורים מצפים לקבל ממנו.
זהו מחקר איכותני בו ביקשו החוקרים להבין את חווייתם של הורים שכולים אשר ילדיהם נפלו בעת שירות בכוחות הביטחון, ולברר את תפיסותיהם לגבי גורמי הסיוע השונים ובפרט לגבי תרומתם של העובדים הסוציאליים המלווים אותם.
