בעשורים האחרונים התרגלנו לחשוב שכל סכסוך, קטן כגדול, מגיע בסוף הדרך אל אדם: שופט, בורר או מגשר, שמקשיב, שוקל ומכריע. אלא שבשקט, בלי החלטה גדולה ובלי רפורמה מוכרזת, חלקים הולכים וגדלים מן המלאכה הזאת עוברים אל המסך ואל השרת. פלטפורמות מקוונות כבר מנהלות משא ומתן בין צדדים, כלים דיגיטליים מסבירים למתדיינים מה מצבם המשפטי, ומודלי שפה גדולים כותבים מסמכים, מנסחים טיעונים ומציעים פשרות. השאלה שכבר אי אפשר לדחות היא מה קורה למערכת המשפט ולתחושת הצדק של המתדיינים כאשר הגורם האנושי שעמד במרכזה נמוג בהדרגה.
כאן נבחנת תופעה שכונתה אוטומציה של יישוב סכסוכים, ומוצעת דרך להבין אותה לא כשינוי טכני אלא כשינוי עומק בתפיסות יסוד של המשפט. הבדיקה נפתחת בשורשים ההיסטוריים: כיצד התרחבו במאה העשרים ההליכים החלופיים ליישוב סכסוכים, כיצד התמעטו ההכרעות הפומביות, וכיצד השתנה תפקידו של הצד השלישי עוד לפני שהטכנולוגיה נכנסה לתמונה. משם נמשך הקו אל צמיחתם של הליכים מקוונים, אל ההאצה שהביאה עימה מגפת הקורונה ואל כניסתם של כלי בינה מלאכותית לזירה המשפטית.
על בסיס הספרות התאורטית, הפסיקה והמחקר האמפירי שהצטבר נבחנים ארבעה צירים שבהם ההמרה של אדם במכונה נוגעת בלב ההליך: יעילות, הטיות, תכונות אנושיות שקשה להמיר, והוגנות ולגיטימציה. הניתוח מגיע גם אל מקרי מבחן ממשיים, ובהם מערכות מקוונות שכבר מכריעות היום בסכסוכים רבים הרחק מעיני הציבור.
