עגנון נחשב מאז ומתמיד לחידה: סופר שמצייר עולם יהודי מסורתי ותמים, ובה בעת מטמיע בו סדקים, תשוקות סוערות ורמזים לעולם שהולך ונחרב. הביקורת הציעה כמה דרכים ליישב את הפרדוקס, אבל נדמה שאף אחת מהן לא הסבירה כיצד אותו סיפור מחזיק בבת אחת מסורת קפדנית ונפש מודרנית. מה אם המפתח אינו בעיצוב הספרותי החיצוני אלא דווקא במשהו שהקוראים כמעט אינם רואים, בחוקים שמסתתרים מתחת לפני השטח של העלילה?
המאמר שואל אם ההלכה אינה רק רקע תרבותי בסיפורי עגנון אלא עיקרון פואטי של ממש, כזה שמכוון את מהלך העלילה ואת גורל הדמויות, ובמיוחד את גורל הנשים. כדי לבדוק זאת הוא קורא מחדש שלוש יצירות מרכזיות, "פנים אחרות", "עגונות" ו"והיה העקוב למישור", וכן סיפורים מאוחרים יותר שבהם חוזרות הדמויות. הקריאה נעשית בעזרת מקורות תלמודיים והלכתיים, ובהם משנת גיטין והדיונים על מחזיר גרושתו ועל התרת עגונות. היא נשענת גם על ספרות ההשכלה, ובעיקר על "קוצו של יוד" של יל"ג, ועל מסורת הפרשנות והמחלוקות סביב התלמוד.
בין גירושין, התאהבות, ארון קודש שנופל מחלון ושם שנמכר לשטן, מתגלה בסיפורים רובד שלם שנשאר סמוי מעיני קוראים רבים. השאלה היא מה קורה לסיפורים האלה, ולהבנתנו את המודרנה של עגנון, כשמסתכלים עליהם דרך עדשה הלכתית.






