איך אפשר להציע טיפול קבוצתי לאנשים שדווקא הקבוצה, ההיחשפות והתחושה של אובדן שליטה מאיימות עליהם יותר מכול? ניצולי שואה ובני משפחותיהם נושאים טראומה שמשפיעה לא רק על מה שהם מוכנים לספר, אלא גם על עצם הנכונות לשבת עם אנשים אחרים בחדר ולדבר. רבים מהם היו יכולים להרוויח מעבודה קבוצתית, ובכל זאת נשארים מחוצה לה. השאלה הזו רלוונטית במיוחד היום, נוכח ריבוי נפגעי הטראומה מאז 7 באוקטובר 2023.
המאמר שואל אם אפשר לבנות מסגרת טיפולית שמצליחה לעקוף את המחסום הזה: מסגרת שנראית כמו מועדון חברתי, מבוססת על צפייה בסרטים, ובכל זאת מאפשרת עבודה רגשית של ממש. הכותבים מתארים מודל שפותח בעמותה המטפלת בניצולי שואה ממוצא הולנדי ובני משפחותיהם, ומציגים את הרקע התאורטי והמחקרי של הסינמתרפיה, את אופן הפעולה של הקבוצות בפועל ואת הניסיון שנצבר עם עשרות קבוצות בישראל. לצד תיאור המתכונת מובאות דוגמאות מפגשים שבהם קטעי סרטים נגעו בסיפורי משפחה, וכן סוגיות מקצועיות ואתיות שעלו תוך כדי העבודה.
בין השאר עולות שאלות מעניינות: מה תפקידו של סרט בקבוצה שאינה מדברת ישירות על העבר, מה קורה בהפסקה הבלתי פורמלית, ומה המשמעות של הצגת טיפול כמועדון. התשובות עשויות לעניין כל מי שעוסק בטיפול בטראומה, בעבודה קבוצתית ובשימוש באמנות ובמדיה בטיפול.
