כששואלים מודל שפה מהי סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר, או מי היו האנשים המשפיעים ביותר במאה התשע עשרה, נדמה שהתקבלה תשובה פשוטה ועניינית. אבל לשאלות כאלה אין תשובה נכונה אחת, ומאחורי התשובה מסתתרת שורה של בחירות אנושיות: אילו מאגרי מידע שימשו לאימון, כיצד אומן המודל, ובאיזו נחרצות ינוסח הפלט. ככל שמודלי שפה הופכים לערוץ מרכזי שדרכו אנשים לומדים על העולם, השאלה מי ומה נכנס לתשובת ברירת המחדל מקבלת משקל ציבורי של ממש.
כאן נבחנת שאלה שנותרה עד כה בשולי הדיון הרגולטורי: האם מודלים גדולים של שפה עלולים לצמצם את מגוון התכנים, הנראטיבים ותפיסות העולם שאנחנו נחשפים אליהם, גם כאשר התשובות שהם מספקים מדויקות ואמינות לחלוטין? מה קורה לזיכרון הקולקטיבי, למגוון התרבותי ולדיאלוג הדמוקרטי כשמיליוני אנשים מקבלים את אותה תשובה מסונתזת? ומהי המשמעות המיוחדת של כל זה עבור תרבות קטנה ורב-לשונית כמו התרבות הישראלית?
הבחינה משלבת עיון בטכנולוגיה שבבסיס המודלים עם ספרות מתחומי התקשורת, הסוציולוגיה, חקר התרבות והזיכרון הקולקטיבי, לצד דוגמאות מתשובות שהתקבלו ממודלים בפועל וסקירה השוואתית של עקרונות המדיניות והאסדרה המתגבשים בארצות הברית, בבריטניה, באיחוד האירופי ובישראל.
