עשרת הדיברות נחשבים לאחד השיאים הרעיוניים והמשפטיים הגדולים ביותר של המקרא, רגע שבו האל עצמו פונה אל העם ומצווה עליו ישירות. לאור מרכזיותם המקראית המובהקת, אפשר היה לצפות שגם בספרות ההלכה הראשונה שגובשה בעל פה, המשנה, יזכו הדיברות למקום של כבוד ולדיון מפורט. אבל האם זה מה שקרה בפועל? האם מסכתות שלמות שהוקדשו לנושאים כמו עבודה זרה, שבועות ושבת מזכירות בכלל את המקור המדויק בעשרת הדיברות, ומה אפשר ללמוד מהיעדר כזה, אם אכן הוא קיים?
המאמר בוחן שאלה כפולה: מה מעמדם של עשרת הדיברות במשנה כחטיבה שלמה, ומה קורה לכל אחד מהדיברות בנפרד כאשר מחפשים את עקבותיו בתוך ההלכה התנאית. לשם כך נבחנים אזכורים לשוניים במשנה, השוואה מרתקת למעמדה של קריאת שמע שנאמרה יחד עם הדיברות בבית המקדש, וממצאים ארכיאולוגיים מקומראן וממדבר יהודה שמלמדים על תפילין מתקופות שונות. בנוסף נבדקים הסברים תלמודיים מאוחרים יותר שמנסים להתמודד עם הפער בין המעמד המקראי הרם לבין ההיעדר ההלכתי, כולל אזכור סוד מסתורי בשם "טענת המינים".
מה בעצם עומד מאחורי ההחלטה, אם אכן הייתה כזו, להשמיט את עשרת הדיברות מהתפילה היומית ומהתפילין? ומה קרה למקומם הרעיוני במקום אחר במשנה? השאלות הללו חושפות עולם שלם של מתחים בין כיתות, פולמוסים דתיים ושרידי מסורות שהתגלגלו מימי הבית השני ועד עריכת המשנה.
