החלטה על מעצר עד תום ההליכים נראית לרוב כעניין שבשגרה. נאשם בייבוא סמים, בת זוגו המעורבת באותה פרשה, ושאלה אחת פשוטה לכאורה: מדוע היא שוחררה למעצר בית והוא נותר מאחורי סורג ובריח? מתוך דחיית טענת ההפליה שהעלה העורר נולדה אמרת אגב קצרה, ובה קביעה שטרם הושג שוויון מלא בין נשים לגברים בתחומי המעצרים והמאסרים, יחד עם רשימת נימוקים שלפיהם ראוי להקל עם נשים.
כמה מילים בשולי החלטה אחת פתחו בכך שאלה גדולה בהרבה: האם מותר לבית משפט להתחשב במינו של הנאשם כשהוא קוצב עונש או מורה על מעצר? שכיחותן הנמוכה של נשים בקרב העבריינים, הפרופיל האישי הייחודי שמאחורי חלק ניכר מהן, והצרכים המיוחדים של אסירות ועצירות, כל אלה נשמעים כשיקולים הומניים ומתבקשים. אבל האם הם עומדים במבחן דיני הענישה, דיני המעצרים ועקרון השוויון?
הבחינה נעשית כאן באמצעות ניתוח מדוקדק של ההחלטה עצמה, של סעיף 40 לחוק העונשין ושל עילות המעצר, לצד פסיקה ישראלית ואמריקנית שעסקה בהבחנות מגדריות בחקיקה ובענישה. כל נימוק מועמד בנפרד למבחן, פעם בהקשר המאסר ופעם בהקשר המעצר, ולצדם נבדק גם נימוק נוסף שכלל לא נאמר במפורש: היחס שהחברה מעניקה לאישה שישבה בכלא.
